“יוני!” עלתה קריאתו של איש משוגע והלום כאב ממעמקי גרונו של דודי,  הטמון בצווארו המרוסק ושטוף הדם החם עדיין של מיוני, ” כוסאמ- אמ- אמ- אמק, הם הרגו אותך יוני, הם ריסקו אותך יוני, הם דפקו לך את הצורה, י-ו-נ-י-! איזה נבלות, איזה כלבים, איזה חרא, יוני, אחי, יוני שלי, יוני, תראה מה הם עשו לך? למה לא חיכית לי יוני? למה רצת? אמרתי לך שתיזהר, איך דפקו את הפרצוף היפה שלך יוני אחי, איך דפקו אותך, איך לקחו לי אותך יוני… איך דפקו אותך הזונות האלה… יוני… יוני… יוני… איך אני אבוא הביתה יוני?… איך אני אבוא לברטה…? איך אני קם מהאדמה הזו?… קיבינימט, למה זה לא קרה לי? למה לך, יוני? כוס אמק, הנבלות האלה, יוני… יוני… יוני…” וקולן של יבבות מוטרפות, קצרות-נשימה ספוגות ריר ודם, עלו מהפקעת של דודי המחבק את יוני והטמון בצווארו המדמם והדומם, מתנועע עמו קדימה ואחורה בלי הרף, בבלי דעת, כשהוא ממלמל ומדבר בלי הפוגה שוב ושוב …